תסמונת מרקוס מורוס | פרק ראשון לקריאה
- Guy Uri
- 4 hours ago
- 10 min read
1. לני
הייתי בדרך לחברה שלי, קרן, עסוק בענייניי הטריוויאליים והבלתי מהותיים, שקוע במסך שלי במושב האחורי, כל החיים המזוינים לפניי, כשמונית המרצדס נכנסה אל הצומת. לא שמתי לב לעולם שבחוץ עד ששמעתי את הצופרים ואת החריקות ואת הצעקה של הנהג והסתנוורתי מהאורות של משאית הקירור הקטנה שטסה לעברי בלילה הרטוב כמו טיל שיוט ממעמקי הגיהנום. אומרים שתזמון זה הכל בחיים. השעון בקבינה הראה 21:29, ועל הדשבורד ישב בולדוג סולארי מהנהן עם עיניים ריקות והלשון בחוץ. הכל קרה בתוך שניות. השמשה הקדמית התנפצה, וחתיכת זכוכית מהמרצדס ננעצה בראש שלי.
הסוף.
וכשאני אומר הסוף, אני מתכוון לזה. כשפקחתי שוב עיניים, חשדתי שאני מת.
עוד חשדתי שזה לא היה הסוף המוחלט. שמשהו אחד הסתיים ומשהו אחר מתחיל. משהו לגמרי אחר.
מצאתי את עצמי במסדרון ארוך וחשוך, לבוש בחליפת פוליאסטר לבנה שהרגישה כמו מעיל רוח דקיק. הייתי יחף, ולצידי צעד בחור גבוה במדים שחורים. הוא היה סוס לטיני כזה, שיער שחור, הבעה כבויה. היה לו פרצוף של חרא.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי בחשש.
"תכף תראה," ענה החרא.
"אני מת, נכון?"
"לצערי."
"אני מפחד..." אמרתי.
הוא משך בכתפיו. "יש לי את הבעיות שלי," אמר בעגמומיות. "אתה תהיה בסדר."
"מה זה אומר?"
"אין לי חשק לדבר," הוא מלמל. "היה לי יום ארוך, והוא רק התחיל."
Good Talk.
המשכנו ללכת, בדממה גמורה, עד שאור בוהק הגיח מקצה המסדרון. זה עודד אותי מעט — לרגע חשבתי שאני עומד להפוך לאחד מהתימהונים האלה שנקלעו למסדרון עם האור בקצה והצליחו לחזור ממנו, שאני רק מת קליני, שתכף אפקח את העיניים ואראה מעליי רופאים ואחיות וסניטרים מתחת לפלורסנט של חדר ניתוח. חשבתי שאולי אפילו אוכל למנף את זה — תסריט, הרצאות, טיקטוק, לך תדע.
זה לא קרה. האור בקע מדלת פתוחה, שהובילה לחדר צר נטול חלונות. שני גברים ואישה ישבו מאחורי שולחן והביטו בי. הם היו לבושים בחליפות לבנות ועל הקיר מאחוריהם היתה תלויה כרזה גדולה, "באלוהים מבטחנו". החרא סגר את הדלת ונעמד בצידה. קול כמעט רובוטי חתך את החלל הקטן:
"חברי הוועדה: אילן כהן, זכר, לבן, 1.82 מטר, 75 ק"ג, בן 25 ו-142 יום. סעיף 507, מיוחדים."
השולחן היה מכוסה בניירת אינסופית וגבר ממושקף כבן שישים שישב במרכז עיין במסמך בכובד ראש. ראש הוועדה, הנחתי.
"ערב טוב, מר כהן," אמר ביובש.
"אני לא כל כך בטוח," עניתי.
הוא הוריד את המשקפיים לקצה אפו, בחן אותי ומצמץ. "זה קשה, כן. בהתחלה זה קשה לכולם."
"איפה אני נמצא?" שאלתי.
"איפה אתה חושב שאתה נמצא, כהן?"
"אני לא יודע. בגלל זה שאלתי."
הוא עיין שוב במסמכים, שלח מבט לעבר החרא במדים השחורים שעמד לצד הדלת ואז חזר להביט בי. "תראה, אהיה גלוי איתך. היתה לנו תקלה."
"תקלה?"
הוא פזל לעבר הגברת מימינו, אישה מבוגרת עם משקפיים וקארה קצר שנראתה כמו קרפדה. גם היא עיינה במסמכים. "המשאית שהתנגשה ברכב שבו היית לא היתה מיועדת בשבילך," קרקרה הקרפדה.
"מיועדת?"
"היא היתה אמורה להביא הנה מישהו אחר," אמרה, עיניה עדיין שקועות בניירת. "איש בשם... מוטי מוריס."
"מוטי מוריס? מעולם לא שמעתי את השם הזה."
"בן ארבעים וארבע, במקצועו נהג מונית," הוסיפה. "לרוע המזל נפלה טעות, ואתה הגעת לכאן במקומו. אבל הסר דאגה – אנחנו נבדוק מה בדיוק קרה."
עכשיו אני רגוע, חשבתי. אמנם נהרגתי במקום נהג המונית שהזמנתי אחרי שהגרוטאה שלי לא הניעה, אבל העיקר שתבדקו מה בדיוק קרה.
"טעות?" שאלתי.
"טעות," חזר הקשיש במרכז.
"אתה מת לחלוטין בטעות," הוסיף השלישי, אבל בעצם הוא לא הוסיף הרבה.
"אבל אני מרגיש חי..." מלמלתי. "אני מדבר, אני חושב, אני נושם, אני מרגיש..."
"יהיה לך קשה להבין בשלב זה," ענה האמצעי. "אפילו בלתי אפשרי. אבל סמוך עלינו כהן – אתה מת."
"מת?"
"מת. לגמרי מת."
כשאתה צעיר אתה חושב שתחיה לנצח. שמעתי אמנם על אנשים מסוימים שמתים, נרצחים, נהרגים או סתם מתפגרים, אנשים שנשרפים, מתרסקים, נמחצים, טובעים, חולים, נדרסים, מתאבדים, מתפוצצים, נורים, נדקרים, נעלמים, אנשים שהולכים בשנתם – אבל אני? מעולם לא הייתי מעלה את זה על דעתי.
"אתם רוצים להגיד לי שיש לכם רשימות – ואתם יודעים בדיוק מי אמור למות ומתי?" שאלתי.
"לא בדיוק," אמר ראש הוועדה. "במוות יש הרבה מן הרנדומליות. לא ניכנס עכשיו לכל ענייני המעברים בין העולמות."
"המעברים בין העולמות?"
"כן, כהן. עברת לעולם אחר."
"העולם הבא?"
"יהיה נכון יותר לומר שזה העולם הנוכחי שלך, ומה שהיה עד עכשיו היה העולם הקודם. פשוט עולם אחר. הזדמנויות חדשות."
"מה..."
"המוות הוא רק מושג," הוא אמר בטון פילוסופי. "האם אתה יודע מכמה ממדים מורכב העולם?"
"לא. אני אפילו לא מבין את השאלה."
"להיות מת זה ממש כמו להיות חי, רק אחרת," אמרה הקרפדה.
"כמה אחרת?"
"אחרת. אי-אפשר להגדיר כמה אחרת, זה עניין סובייקטיבי."
"אבל... אתם לא יכולים לתקן את הטעות? להחזיר אותי לעולם הקודם שלי?"
"לא," שלל ראש הוועדה, בפסקנות נחרצת כל כך. "הנזק יהיה גדול מהתועלת."
"הנזק למי?"
"למערכת."
"מה עם הנזק שנגרם לי?"
"שולי," הוא משך בכתפיו במעין חצי התנצלות. "אחרי הכל, לא היית חיוני עבור עתיד האנושות."
"היית בסך הכל פרט חסר חשיבות," העמיקה הגברת תזה שהיתה מובנת מספיק גם ככה, "אדם ממוצע."
רציתי להקיא על שלושתם. וגם על החרא במדים השחורים. אפשר לחשוב כמה אנשים חיוניים לעתיד האנושות. איזה פשע נורא! מכיוון שאתם כאן, חשבתי, כנראה שגם אתם לא הייתם חיוניים במיוחד עבור עתיד האנושות.
"אז אני מבין שזה אפשרי," אמרתי בכעס, "ואתם פשוט לא מוכנים לעשות את זה."
"זהו עניין מסובך ביותר," אמרה הקרפדה, "התערבות שכזאת תפגע בכל הרצף הקוסמי של היקומים המקבילים."
"מה?"
"מובן לנו שקשה לך לקבל את העובדה שאתה מת, ועוד בטעות," אבחן ראש הוועדה – יש אנשים שאי-אפשר להסתיר מהם כלום – "אבל לא כל כך רע למות צעיר. נחסך ממך סבל רב שהיה נגרם לך בעתיד. לא חווית את הטרגדיות הגדולות שהיו לחיים להציע לך. מה עוד שתמיד יהיה מי שיטען שיכול היה לצאת ממך משהו, אלא שאתה לא הספקת. לא כל כך נורא."
אה-הא, חשבתי, ממש לא כל כך נורא. אפילו טוב. כל כך טוב לי עכשיו.
"קח בחשבון שלא היית חי לנצח גם כך," נכנס השלישי לדיון. "כל לידה ולידה היא בעצם גזר דין מוות. מה גם שאתה זוכה להגשים חלום של רבים, ולהישאר לנצח בן עשרים וחמש.""לנצח?"
"נצח היא מילה חזקה מדי," אמר האמצעי. "לעת עתה, בוא נאמר. בכל מקרה כהן, אני יכול להתנצל בפניך שוב, אבל בין כה אתה תתקשה למצוא בכך נחמה. טבעי לגמרי. אני יכול רק להבטיח לך שנפיק לקחים."
"מה זה אומר?" שאלתי.
"אנחנו נקים ועדה. ועדה מקיפה. לא אחת שבאה לעגל פינות ולטאטא מתחת לשטיח. וכשיתברר מה בדיוק השתבש, מה גרם לתקלה, והתקלה תוכרז כזו מבחינה רשמית – אנחנו נטפל בה, ונראה מה אפשר לעשות עם המקרה שלך. מה שחשוב כרגע הוא שיתוף פעולה מצידך."
"יש אפשרות שתתקנו את הטעות?"
"למען האמת זה מאוד לא סביר, כהן," אמר ראש הוועדה.
"למה?"
"הסברנו לך, בגלל הפגיעה ברצף הקוסמי," הוא חזר, ואז פנה לגברת, "מה אנחנו עושים איתו, בהתחשב בנסיבות?"
"אפשר לשבץ אותו במבצעים של המדור השישי," היא אמרה.
"במדור השישי?" התעניינתי.
"אתה יודע," הוא אמר באגביות, "מדורי הגיהנום."
"גיהנום?!" נחרדתי.
"כולם מתחילים שם. אבל הגיהנום אינו מה שאתה לבטח מדמיין. הגיהנום הוא רק מושג, ומושג מעורפל ביותר. לכל אדם ואדם יש את הגיהנום הפרטי שלו שהוא צריך לעבור. וכאמור, אינך יודע מכמה ממדים מורכב העולם. לא תוכל להבין זאת כעת – אבל אין הגיהנום מקום נורא כלל."
"זה בטח טוב כמעט כמו למות צעיר," ציינתי.
עצמתי את העיניים וראיתי בדמיוני את ההסעות המאורגנות לגיהנום. הרציף מיושן, מלוכלך ומלא באנשי ביטחון. נערים מחוצ'קנים עם גלאח בצדדים תוקעים לך לידיים פליירים על מסיבות שישי, אנשים מיוזעים עם משקל עודף נדחפים אל האוטובוס כי הדרך ארוכה ואף אחד לא רוצה לעמוד. בחיים לא אתפוס כיסא. וגם אם כן כבר תהיה איזו זקנה שתעמוד מעליי ותשחק לי על המצפון עם מבט של "אני יכולה להיות סבתא שלך!". חשבתי על שיפודי ענק וחום של ארבעת אלפים מעלות, גופות נערמות ואזיקים, וגלגלי ענק, ויותר מדי עירום.
"מה..." אמרתי, "מה אני אעשה שם בדיוק? בגיהנום הזה?"
"תתחיל תקופת התמחות, ואחר כך נראה," אמרה הקרפדה. "נמצא לך תפקיד שהולם את כישוריך."
תהיתי עד כמה יהיה נבון מצידי לציין שאין לי מי יודע מה כישורים.
"אבל אתם לא יכולים לעשות לי את זה! עם כל הכבוד! אתם לא יכולים לשלוח אותי לגיהנום! אני אפילו לא אמור להיות כאן!"
"לאן ציפית שנשלח אותך?" השתומם השלישי, "לגן העדן??"
"זה מה שיש לנו כרגע," אמר ראש הוועדה. "אם תתעקש, נוכל לשלוח את התיק שלך לוועדת הערעורים."
"ועדת הערעורים? ושם מה?"
"אלוהים גדול," הוא אמר והעיף מבט מעלה. "אבל גם הבירוקרטיה. זה ייקח זמן. העניין יעבור קודם בוועדה החוקרת. ועד שיוגשו המסקנות – ועדת הערעורים כבולה. בינתיים לא נוכל לשבץ אותך, כי זה מה שאומר הנוהל על תיקים שהולכים לערעור, ואולי תישלח לגיהנום מסוג אחר. אתה תחזור לכאן לעוד דיון, ותשובץ רנדומלית."
"כדאי לך לקחת את מה שאנחנו מציעים לך," קפצה הקרפדה. "כאמור, התחשבנו בנסיבות. טעויות מסוג זה קורות, ואופציית הערעור יכולה להיות מסוכנת בשבילך."
"בכל מקרה," אמר השלישי, "קח לך חצי דקה ותן לנו תשובה. אין לנו את כל היום."
סליחה באמת, שהבאתם אותי לכאן. חצי דקה. כמו שאלה בפסיכומטרי. מפגר, קח מה שהם נותנים לך, חשבתי. לך תחכה עכשיו לוועדה שתפיל את הפאק על איזה מלאך מוות מפגר עם חיוך עקום ויד אחת? מה יעשו לו, הערה בתיק האישי? מצד שני, לא רציתי לוותר על הסיכוי שהם יתקנו את הטעות, קלוש ככל שיהיה.
"יש החלטה?" שאל ראש הוועדה.
"תראו... אני חושב שהמעט שאתם יכולים לעשות זה לתת לי את מה שהצעתם, ובמקביל גם לשלוח את התיק שלי לערעור."
הם רכנו זה לעברו של זה והסתודדו ביניהם.
"זה לא מקובל," אמר ראש הוועדה לאחר כמה רגעים, "אבל בסדר. בגלל הנסיבות המיוחדות, זה מה שנעשה."
"אוקיי," אמרתי, "אז אני מסכים, אבל יש לי המון שאלות..."
"מה למשל?" הוא שאל.
לא ידעתי איפה להתחיל, מסיבות מובנות. "איך אני מגיש את הערעור?" שאלתי.
"אנחנו נגיש אותו בשבילך."
"אה... אוקיי, תודה... אני מניח. חוץ מזה, יש עוד מלא דברים שאני חייב להבין, כי –
"כהן," הוא קטע אותי, "אני בטוח שיש לך הרבה שאלות, אבל זה לא הזמן ולא המקום. הדיון גם ככה גלש ממסגרת הזמן שלו."
"ראובן," הוא קרא וסימן בידו לחרא במדים השחורים. ראובן הוציא משהו מהכיס והצמיד אותו אל הראש שלי. ראש הוועדה הנהן, והמשהו שהוצמד לראשי גרם לגופי להיכבות ולצנוח אל הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. אני צנחתי אחריו.
###
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשפקחתי את העיניים היתה שהזיתי הכל. שזה רק אחד מהסיוטים המפורטים האלה, ותכף הכל יסתדר. כמעט מיד עברו לי בראש מחשבות אחרות.
הקצתי אל תא פצפון, אולי ארבעה מטר על ארבעה, נטול כל ריהוט. את הלילה – או איזה פרק זמן שזה לא היה – העברתי על הרצפה. הייתי עירום, למרות שלא זכרתי שהתפשטתי, וכשהעברתי יד על השיער שלי הבנתי שאין לי שיער, למרות שלא זכרתי שגילחתי אותו. בתא היתה דלת ללא ידית, והקיר שמולה היה עשוי זכוכית, מהרצפה עד התקרה. מבעד לזכוכית, מגובה שנראה כמו מאות מטרים מעל פני האדמה, נשקף מדבר מתחת לשמיים בהירים, כחולים ונטולי עננים. שמש גבוהה הציפה את החולות בלובן זהבהב, ורחוק במעמקי המדבר ניצב גורד שחקים מנצנץ. הוא נראה במרחק כמה קילומטרים, אבל כששמתי את האגודל שלי אל ממול לזכוכית הוא לא הגיע אפילו למחצית מגובה הבניין.
חשבתי שאני באמת צריך סיגריה, ושזה לא מסתמן כמו שבוע אידיאלי לגמילה.
התיישבתי על הרצפה עם הפנים למגדל והבנתי שזו הפעם הראשונה שאני לגמרי לבד בעולם, איזה עולם שלא יהיה, אבוד ללא תקנה. תארו לכם שאתם מתים אבל עדיין ערים, עדיין זוכרים את כל החיים הדפוקים שלכם, ועכשיו יש לכם זמן להסתכל על הכל לאחור. בכנות, מה הסיכוי שתרגישו סיפוק? שתהיו שלמים עם מי ועם מה שהייתם? אני, בכל אופן, הייתי רחוק מאוד מלהיות מרוצה והרגשתי שאני נופל לשפעת, כאב ראש, עייפות קיומית ותחושה של בחילה, וחשבתי שזה משונה מאוד שאתה יכול לסבול אחרי שאתה מת, כי הרי זה מה שאומרים על כל מי שמת – "לפחות עכשיו הוא כבר לא סובל". האם אפילו הפריבילגיה הבסיסית הזאת נלקחה מהמתים? צמרמורת תפסה אותי, המחשבות שלי רצו בקצב של במבי על ספידים, וכשעצמתי את העיניים שמעתי לפתע קול נשי מלחשש, מתגרה, מלטף, כמעט מחרמן:
"בוקר טוב לני... הכל בסדר איתך? ישנת טוב?"
כשהייתי ילד, אחותי הקטנה התקשתה להגיד "אילן", ככה שהיא קראה לי "לני" ומאז זה נדבק. הסתכלתי לעבר התקרה.
"שאלת אם הכל בסדר איתי?" צעקתי וחיפשתי רמקולים בפינות, "זה מה ששאלת?"
"למה אתה צועק?" לחש הקול.
"איפה הבגדים שלי?" שאלתי בטון קצת יותר שקט וכיסיתי את המפשעה עם הידיים. "ומה קרה לשיער שלי?"
"הם מגלחים את כל החדשים. ובאמת שאין סיבה שתרגיש לא בנוח עם העירום שלך, יש לך גוף נחמד מאוד..."
לא אמרתי כלום. שחררתי את הידיים. הפסקתי לחפש רמקולים בפינות. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. אחרי כמה שניות שאלתי אם בחדר יש מצלמות.
"אני לא צריכה מצלמות כדי לראות אותך..." לחש הקול. "ואין צורך במצלמות כדי לראות שאתה מבולבל... כל ההנחות הקיומיות שלך מתמוטטות, ואתה לא מבין איך זה יכול לקרות..."
"מי את?" שאלתי.
"הרבה מחשבות, יותר מדי מחשבות, הרבה יותר מדי מחשבות... הן מציפות אותך, תכף תטבע במחשבות... אולי זה בעצם לא כזה שינוי..."
"מה זה המקום הזה?" מלמלתי. "איפה אני נמצא?"
"נדמה לי שאתה בתא חשבון הנפש עכשיו... תכף תהיה עסוק בסיכומים, תתחשבן עם עצמך, עם העולם, עם היקום, עם הגורל. מה הספקת, מה כבר לא תספיק, מה הרווחת, מה הפסדת, מה היה באשמתך ומה היה סתם תוצאה של נסיבות, מה יכולת לעשות יותר ומדוע לא עשית את זה, פלוס ומינוס, טוב ורע, שחור ולבן... היום אפשר לדחוף הכל לדוח אקסל, גם מאזן חיים של בנאדם. היית רוצה לדעת מה אמרו עליך, אחרי שהתפגרת...
"איף, איזה שעמום.
"אחרי זה יתחשק לך לעשות משהו... זה יבער לך בעצמות, לעשות משהו! כל דבר... יעניין אותך מה קורה למטה, זה יטריף אותך, יזחל במעלה מערכת העצבים... אתה תהיה חייב לדעת מה אתה מפסיד. אני יודעת, כי כולם היו שם. אז אתה יכול להיות רגוע – למרות שהכל נראה לך אפור, אתה מפסיד המון! אנשים עושים, עובדים, באים, הולכים, יוצרים, מתקדמים, נופלים, קמים, מתרגשים, מתלהבים, מתאהבים. העולם מתרוצץ, גלים נשברים, קרחונים נמסים, הרי געש מתפרצים... רק אתה תקוע מאחור.
"המחשבות נודדות... המון תמונות מקוטעות, לא ברורות? לכולם הן באות, כל אחד והקטע שלו... מה אתה מדמיין, דרך האישונים המזוגגים? זיכרונות ילדות, טיולים בארצות רחוקות, בחורות שזופות על אופניים... חופים זהובים? מקדשי אבן מעל הג'ונגל? שדות כותנה? ילדים משחקים בחולות? אתה שומע אותם? את הילדים?
"ואולי אתה במצב רוח חומרי יותר? ההנאות הקטנות המטופשות של החיים? קפה וסיגריה? המבורגר וצ'יפס? ערק אשכוליות? ג'וינט באמבטיה? איזו מציצה טובה? כן... אתה חושב עליה. היא לא רעה, הבחורה שלך... אולי בעצם לא הכל אפור... השמיים, הם כחולים! ומחוץ לעיר הכל ירוק... אתה חושב על המבט שלה בעיניים ועל כל השיט הרגשני הזה, חושב כמה נעים לך להירדם בפקעת רכה של תלתלים, להיצמד לגוף שלה אחרי שגרמת לו לבעור? אתה מדמיין אותה על המיטה, עירומה, נמתחת לאחור? אתה חושב על שפתיים רטובות בטעם תות ופטמות זקורות ואור ירח שחודר דרך החלון, על האצבעות שלך מטיילות על העור הלבנבן שלה ועל שלה מלטפות לך את השערות על החזה...
"הכעס נבנה אצלך, הוא מזין אותך. מישהו אחר היה אמור למות במקומך, ועכשיו הוא חי על חשבונך.
"איזה חרא של דבר, מה?"
הקול השתתק, ושמחת חיים של יתום דרום-סודני בלי רגליים תפסה אותי. הרגשתי חשוף כמו קוץ במדבר. מוטי מוריס... מוטי מוריס... מוטי מוריס... איזה שם מטומטם. דמיינתי אותו שוכב במחלקה האורתופדית עם כמה רסיסי זכוכית ביד, מוקף חברים ומשפחה ובלוני הליום בצורת לב וקופסאות פלסטיק עם אוכל ביתי מפוצץ בשמן וסוכר ובונבוניירות זולות שאיש מעולם לא הצליח לסיים. מחר הוא כבר יהיה בבית ויחשוב כמה טוב להיות חי, וכולם יגידו לו כמה מזל היה לו, ואיזה מסכן הבחור הצעיר הזה שמת, ואחרי זה יעבירו חיים שלמים מבלי להקדיש לי אפילו עוד מחשבה דפוקה אחת. ואז, בשקט הנורא ובפעם הראשונה אחרי איזה מאה אלף שנה, מתוך הרחמים העצמיים התחלתי לבכות כמו משוגע, כמו מישהו שלא בכה כבר שנים, ונהיה לי רע כל כך כשהבנתי שהייתי צריך למות כדי להרגיש שוב חי.
Comments